גרסה 1 - חלק א'

 

שיחה (20.5.04) על מאמר:

"חוק אחד" - חלק א'

(לפי מאמר בעל הסולם "מצווה אחת")

תיקון הנברא - בכוונה שלו / שני היתרונות של העשיה בחברה / החלק של השיטה שקובע את היחסים בין אדם לחברו

 

"עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות." כלומר, מי שמקיים ולו רק חוק אחד מחוקי העולם העליון, גורם שהעולם כולו נוטה לצד הטוב.

 

תיקון הנברא - בכוונה שלו

"את תיקון הטבע הראשוני של האדם, של הרצונות האגואיסטיים שלו, צריך לעשות רק למען הדבקות עם הכוח העליון, באמצעות ההשתוות איתו בתכונת ההשפעה, כלומר, למען התענוג של הכוח העליון, כמו שהוא רוצה לתת לנו תענוג.

הרצון של האדם להתענג, נברא על ידי הכוח העליון עצמו והוא אינו ההיפך שלו. ההיפך שלו - זו הכוונה להתענג "למען עצמי". ודווקא הכוונה "למען עצמי" נקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון להתענג עצמו, או כמו שאומרים המקובלים, הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, הוא, בעצם, מה שנברא, וחוץ מהבורא רק הוא קיים. הבורא ברא רק את הרצון להתענג, להתענג עליו, על האור שלו או על הרגשת הבורא.

כל השינוי שאנחנו יכולים להכניס בבריאה הוא רק השינוי בָּאופן שבו אנחנו נשתמש בתכונת הלהנות הטבעית שלנו - "למען עצמנו" או "למען הבורא".

קבלת תענוג עם הכוונה "למען עצמנו" מוגבלת במסגרת של העולם שלנו. ככלל, היא בלתי אפשרית, משום שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, הוא מבטל אותו על ידי המילוי הזה – והתענוג כבר אינו מורגש.

באדם קיים רצון זעיר שיכול לקבל ניצוץ קטן של תענוג שנקרא "נר דקיק", ואילו את כל שאר התענוגות התמידיים והבלתי מוגבלים הוא יכול להרגיש רק עם הכוונה- "למען הבורא". ניצוץ התענוג הקטן הזה, קיים רק כדי לאפשר לאדם לחיות עד שהוא ירכוש את הכוונה הנכונה וימלא את עצמו בתענוג הנצחי והבלתי מוגבל.

מכאן רואים שהבורא ברא את הרצון להתענג לא כדי שישתמשו בו בצורה הישירה של ה"תענוג למען עצמי", אלא בצורה ההפוכה של ה"תענוג למען הבורא". במקרה כזה אנחנו הופכים להיות דומים לו. כאשר האדם מחליף את הכוונה האגואיסטית "להתענג למען עצמו" בכוונה האלטרואיסטית "להתענג למען הכוח העליון", הוא משתווה לכוח העליון באופן מוחלט, משום שהכוונה מגדירה את הפעולה.

אבל אי אפשר לעבור מהכוונה האגואיסטית "למען עצמי" לכוונה האלטרואיסטית "למען הכוח העליון" בין רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח החיים של האדם דורש השתנות הדרגתית. ומכיוון שמי שאומר לאדם לאיזה סוג של תענוג עליו לשאוף זה החברה שסביבו והאופנה, הרי שרק אחרי שהוא ישנה את החברה שסביבו, כך שהיא תחליף בתוכו את ערכי הקבלה בערכים של השפעה, הוא יוכל לעבור מהכוונה "למען עצמו" לכוונה "למען הזולת".

אז מהי, אם כן, השיטה שמאפשרת לאדם להגיע לתכונה של הכוח העליון בדייקנות ובמהירות? האמצעי היחיד שמאפשר להגיע לכוונה "על מנת להשפיע" הוא שהאדם יקבל על עצמו את העול של צורת המחשבה הבאה: לחשוב על עצמו ולדאוג לעצמו רק במידה ההכרחית לקיומו, ואת השאר להקדיש לטובת החברה והנזקקים. ובכך משתווה האדם בתכונותיו לכוח המשגיח העליון. שינוי כזה מתאפשר רק בחברה מיוחדת שנוצרה במטרה לשנות את האדם."

החלק הזה של המאמר מעורר תהיות. איך מקובל גדול כמו בעל הסולם, לא מדבר על העולמות העליונים, על מלאכים, על מה שקורה למעלה מאיתנו. הרי מקובל תפקידו לדבר לא על העולם הזה, אלא על מה שנמצא מעל העולם הזה. עליו להסביר לנו מה מתרחש שם, כי המקובל הוא אדם שיודע מה קורה למעלה מהעולם הזה, במרחב שנסתר מאיתנו, במציאות הנסתרת.

אלא המקובלים, לאחר שהם מסבירים את מבנה העולם העליון, אינם דנים בעולם העליון, אלא כל המאמרים שלהם, כל הפניות שלהם אלינו, הם איך בעולמנו, במצבנו, צריך להשתנות. וזהו העיקר. אי אפשר לבצע משהו בעולמות עליונים, אלא על ידי שינויים בתוך האדם. כי העולמות העליונים קיימים בתוך האדם כמצבים הבאים המתוקנים שלו. ובמידה שהאדם משתנה, הוא מייצר בעצמו אותה סביבה, אותה אווירה, אותו מצב פנימי, הנקרא "עולם העליון".

ולא שלפתע זזים סביבו קירות ורקיעים, ובאים מלאכים וספירות מעולמות עליונים. אלא כמו שמרגישים את העולם הזה בחמשת החושים, כך העולם העליון מורגש בתוך החוש השישי, הנוסף לחמשת החושים. העולם לא משתנה, אלא "להגיע לעולם העליון" נקרא לשנות את עצמי בהתאם לתנאים של דרגות יותר עליונות. והתנאים אלה הם שיוצרים באדם את תמונת ההתפעלות הנקראת "עולם העליון".

הבורא ברא רצון לקבל, שהוא חומר הבריאה, ואין אחר. הרצון לקבל לא משתנה. וגם החוקים שלפיהם הוא פועל, אינם משתנים. ארבע בחינות דאור ישר נשארות כפי שהן. הרצון לקבל שרוצה לקבל, ומרגיש בקבלה הנאה ותענוג, אינו משתנה - "אני הוי"ה לא שיניתי". והאור שבו, המילוי שבו, גם הוא אינו משתנה - "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת". אלא כל השינויים, הם בכוונה. ואת הכוונה הבורא לא ברא.

הכוונה נוצרה במלכות דאין סוף, מתוך שהתחילה להרגיש שיש לה רצון לקבל, רצון להנות משלה, ובוא בעת הרגישה את המאציל שממלא אותה, שתכונתו רצון להַנות, רצון לתת. ושתי ההרגשות הללו, שבתוך המלכות דאין סוף, הרצון לקבל של עצמה והרצון לתת של המאציל, מתנגשות בה בחומר אחד, ומולידות בה יחס תוֹאֵם, מֵכוּוַן, גם למילוי וגם לממלא. והיחס הזה הוא נקרא "כוונה".

והכוונה הזאת שנולדת במלכות דאין סוף, למרות שהיא רק תחילת הכוונה, רק תחילת היחס, היא שמביאה את המלכות לצמצום. ואותה אפשר להביע כדבר חדש שנולד. כי האור העליון שברא את הרצון לקבל, שולט בתוך הרצון לקבל במלואו. ובמצב הזה הנברא לא נחשב נברא, אלא כדומם, צומח וחי, שגם להם רצון לקבל. כלומר, מבחינה א' בד' בחינות דאור ישר ועד בחינה ד' דד', אין תוספת של רצון לקבל, אלא תוספת מאותו רצון להשפיע, שהרצון לקבל מרגיש במאציל.

ועל ידי זה הוא נעשה יותר גדול, מיוחד, מבחינה א' לבחינה ב', לבחינה ג' ולבחינה ד'. ובבחינה ד', לאחר שהרצון לקבל מרגיש את הרצון של עצמו להנות כנגד הרגשת בעל הבית, המאציל, מתוך כך הוא חייב לקבוע יחס משלו כלפי המעמד הזה, שיש לו רצון לקבל ולמאציל רצון לתת. והשתוות הצורה שלו היא לפי הכוונה.

הרצון בעצמו לא משתנה. אלא בנברא שנעשה מורכב מרצון וכוונה, משתנה הכוונה לשם מה הוא חי, לשם מה הוא עובד, מה הוא מעדיף, בתוך מה לחיות. הוא הולך ומברר אם לחיות בתוך הרצון או בתוך הכוונה, אם להשתמש ברצון למען הכוונה או להשתמש בכוונה למען הרצון. העבודה והיגיעה למען הרצון נקראת "עבודה בעולם הזה". בדומם, צומח, חי ומדבר שבו. והעבודה למען הכוונה נקראת "עבודה רוחנית", "עבודה בעולמות עליונים".

וכדי לאפשר לאדם לרכוש כל פעם כוונות נכונות, הבורא עיצב את העולמות. וכך מלכות דאין סוף שעושה צמצום ולא רוצה להיות המקבלת, מפני שמרגישה שכוונתה רק להנות, לקבל, מתחילה לאחר הצמצום, לבדוק את הכוונה שלה בהדרגתיות, ולבנות חמש מדרגות ראשונות לפי גודל הרצון לקבל, חמשת הפרצופים של "עולם אדם קדמון". והם המהווים דוגמא להבעת האור דרך העביות, דרך הרצון לקבל, בהתאם לגודל הכוונה.

העולם הראשון נקרא "אדם קדמון", מפני שבו נמצאים כל השורשים לאדם שצריך להיבראות. ומה המיוחד באותו אדם? שהוא נעשה בעל הכוונה. כלומר, הבורא הכין מערכת שהאדם יוכל לשלוט בכוונה. ומתוך השליטה בכוונה, ימצא ברשותו גודל הרצון לקבל, שבו הוא ישתמש כדי להביע את הכוונה, כדי לממש את הכוונה.

רואים זאת משבירת הכלים. במה נשברו הכלים? לא ברצון לקבל. הרצון לקבל לא נשבר, אלא נשבר המסך, נשברה הכוונה על מנת להשפיע. ומאותו מצב שנאבדה לחלוטין הכוונה, כלומר, שהכלי עובד לפי הרצון לקבל שלו, לאט לאט מתחילים לבנות כוונות על כל מידה של רצון לקבל. מהרצון לקבל הקטן ביותר ועד הרצון לקבל הגדול ביותר. וכך עולם האצילות נבנה על עביות שורש ועביות א', עולם הבריאה על עביות ב', עולם היצירה על עביות ג' ועולם העשייה על עביות ד'.

כך יוצאים ארבעת עולמות אבי"ע, שבהם מסודר מלמעלה למטה ומקל לכבד, כל חלק מהרצון לקבל בהתאם לכוונה על מנת להשפיע המתוקנת. זאת אומרת, הבורא, האור העליון, על ידי פעולותיו בתוך הרצון לקבל, מסדר את סדר המדרגות של הכוונות, לעומת הרצון לקבל שהכוונות האלה שולטות בו. וזהו עניין המדרגות. המיוחד בכל מדרגה ומדרגה הוא גודל מסוים של רצון לקבל שעליו שולטת הכוונה על מנת להשפיע.

והמדרגות האלה הן כעין דוגמאות, שהאדם העומד להיבראות, יכול לעלות ולטפס בהן. היינו, לקבל על עצמו כוונה על מנת להשפיע, ואז לרכוש רצון לקבל וליישם עליו כוונה על מנת להשפיע. וכך להתעלות ממדרגה למדרגה, מקל לכבד, מלמטה למעלה.

לכן האדם הראשון, שנולד עם כוונות על מנת להשפיע על עביות שורש וא', וחשב שיוכל לממש אותה כוונה על מנת להשפיע, גם על עביות ב', ג' וד'. כאשר ניסה לעשות זאת, לא הצליח ונשבר. מה נשבר בו? נשברה בו הכוונה. הוא רצה לעבוד בעל מנת להשפיע על כל העביות שלו, כדי להשפיע לבורא, ולא עלה בידו, כוונתו התהפכה לעל מנת לקבל.

ועל שם הכוונה שהתהפכה מכיוון לבורא, לכיוון האדם עצמו, לטובת האדם, קוראים למצב הזה "שבירה". וגם על שם הרצון לקבל, שהכוונה על מנת להשפיע לבורא מייחדת את כולו למטרה אחת כאחד, שנעשה מכוון לא למטרה אחת, לבורא, אלא לעצמו. למספר הכוונות האגואיסטיות לעצמו, בהתאם למספר החלקים שבתוכו, הנספרים כתרי"ג חלקים או כשש מאות אלף חלקים.

והחלקים השבורים האלו, כלומר, המנותקים אחד מהשני, כל הרצונות הללו, שהכוונה מכוּוֵנת בהם לתוך הרצון, והם לא מרגישים את יתר הרצונות, את יתר הנשמות, אלא רק כדי להשתמש בהם ולנצל אותם לטובת עצמו. כאשר כל אחד ואחד מהם רוצה לכוון את עצמו לבורא, מתוך שמנסה לכוון את עצמו לבורא, הוא לאט לאט מגיע להבנה, שעליו להתאחד עם האחרים בהליכה כלפי הבורא, שהיא המאחדת אותם.

והתהליך הזה הוא מיוחד מאוד. אם האדם לא מכוון את עצמו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אם הוא לא רוצה להגיע להשפעה לבורא, אפילו שמתעוררת בו אהבה לזולת, היא אהבה "רעה", כלומר, שאינה מתקיימת, אלא גורמת להרס ביחסי בני האדם. אבל אם האהבה לזולת נולדת ומתייצבת באדם מתוך השתוקקות לבורא, מתוך רצון להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להתקרבות אליו, זו אהבה נכונה לזולת. אהבה נצחית ואמיתית שמתקיימת ומביאה שלום לעולם.

והעיקרון הזה הכרח לזכור אותו בכל פעולה שעושים. אם הפעולות, המעשים, הרצונות, המחשבות והכוונות, לא נובעים מהשתוקקות לבורא, הם לא נכונים, ולא כדאי להתחיל ולעשות אותם. רק מעשים, מחשבות ורצונות שבראשם נמצא הבורא, שנובעים כתוצאה הכרחית ומחויבת מהרצון להגיע לבורא, להתקרב אליו ולהשתוות עימו, הם הנכונים.

ולכן מה שנשאר לאדם לעשות, הוא לעדכן את הכוונות הנכונות. זאת אומרת, להפוך את נקודת מבטו מהסתכלות בתוך הרצון לקבל, להסתכלות כמה ביכולתו להשפיע לבעל הבית. ומתוך רצונו להגיע לכוונה הזאת, יהיו כל מעשיו. וכך הרצון לקבל יהנה בצורה שנברא, כרצון להנות, והנאתו תהיה ההשפעה לבעל הבית. ובמידת גודל הרצון לקבל, האדם יוכל להגדיר את מדרגות ההשפעה, השתוות הצורה, העלייה בעולמות העליונים.

 

האם הדרגות הן ברצון או בכוונה?

הדרגות הן רק בכוונה ולא ברצון. תחילה עולים בקו ימין, אחריו בקו שמאל, ורק אחר כך בקו אמצעי. בהתאם ליכולת לרכוש כוונה על מנת להשפיע, קו ימין, תכונות הבורא, הולכים ומשתמשים בקו שמאל. כלומר, לוקחים חלק מהרצון בהתאם למידה ולאופן הכוונה שרוכשים. וכך על ידי השימוש ברצון, מגיעים למימוש הכוונה על מנת להשפיע לבורא.

בעל הבית נמצא לפני האורח. והאורח בהתאם לכמה שמסוגל להשפיע לבעל הבית, זאת אומרת, לחשוב עליו, להַנות לו, הוא לוקח מהשולחן מה שהכין לו. כלומר, רצון (תיאבון) ותענוג (מילוי). ומשתמש בו כדי שהתענוג שמרגיש, יהיה תענוג לבעל הבית, למען בעל הבית, שבעל הבית ירגיש אותו כהשפעה ממנו.

כתוצאה מכך גם האורח נהנה מהתענוג, שבעל הבית רוצה לתת לו. כי התענוג גדול בעיניו לפי מידת גדלות בעל הבית. וההשפעה שלו לבעל הבית, גם היא על ידי אותו תענוג שמרגיש בתוכו, כי בעל הבית רוצה שהוא יהנה. וכך יוצא, שבתוך אותו רצון לקבל, בתוך אותו תענוג שמתגלה בתוך הרצון לקבל, האדם מגלה את יחס הבורא כלפיו, ואת היחס שלו כלפי הבורא.

שם הם משתווים ובונים את המדרגה, מעל הרצון לקבל והתענוג שהתגלו לראשונה בבחינה א' של ד' בחינות דאור ישר. מאז הרצון לקבל לא משתנה במהותו. אלא רק הכוונה על מנת להשפיע, הרגשת בעל הבית, מתווספת לרצון לקבל, ונותנת לו את כל היופי והעושר שלו.

בהבדלים בין בחינות א', ב', ג' וד' רואים את ההבדלים בין בחינות דומם, צומח, חי, מדבר. ובמה השוני ביניהם? בגודל הרצון לקבל. אבל לא גודל כמותי, אלא איכותי. עד כמה הרגשת המאציל חודרת לרצון לקבל. בכך רצון לקבל אחד נבדל מחברו. היינו, לא בגודל כמות הרצון לקבל, אלא באיכות שלו.

בחינה ב' יותר גדולה מבחינה א', לא משום שיש בה יותר רצון לקבל, אלא מפני שבאותו רצון לקבל היא מרגישה את המאציל, את ההשפעה שלו, ורוצה להידמות אליו, להשפיע כמוהו. בחינה ב' יותר עבה מבחינה א', מפני שיש לה תוספת של יחס לתענוג, על פני ההרגשה של גדלות הנותן. לכן אומרים שהרצון לקבל גדל, אבל הוא גדל על חשבון הרגשת המאציל כנותן.

כלומר, רק הבחנות הדרגה הראשונה של הרצון לקבל, הבורא יצר יש מאין. ויתר הדרגות הן התפתחות מתוך הרגשת המאציל, מתוך הרגשת בעל הבית. והרגשת בעל הבית היא המולידה באדם כוונה. ואת הכוונה הזאת, את היחס לבעל הבית, האדם צריך לתקן.

והתפשטות כל העולמות מאין סוף ועד העולם הזה, עד מצבנו הנוכחי, היא כדי להציב לאדם סולם מדרגות, שלבים שבהם צעד אחר צעד, מקל לכבד, האדם יתקן את הכוונה, את היחס שלו לבעל הבית. ואילו הרצון לקבל נמצא תמיד במלואו ערוך ומוכן לעבודתנו בלי שום בעיה. אלא צריך כל פעם  לרכוש כוונות, לעדכן ולהגדיל אותן.

 

האם לכוונה על מנת להשפיע יש מידות שונות של איכות?

כל מדרגה היא בעלת אופי שונה. רואים זאת אפילו במציאות של העולם הזה. בביולוגיה יש אלפי סוגים ומינים של יצורים קטנים, וממה נובע כל השוני ביניהם? מהרצון לקבל. אין להם כוונות על מנת להשפיע, אלא הרצון לקבל פועל בכל אחד מהם בצורה שונה. ובעל הסולם אומר, שכל השוני בין מרכיבי העולם הזה, הוא רק ברצון לקבל. גודל הרצון לקבל הוא שקובע את אופיו של כל יצור ויצור, ואת השוֹנוּת ביניהם.

ובמדרגות העליונות, שבהן משתנה לא רק גודל הרצון לקבל, אלא גם הכוונה, כלומר, אופן השימוש ברצון לקבל. איפה, באיזו צורה, באיזה מובן, רוצים להשפיע לבעל הבית. זאת אומרת, בהשפעה ובעבודה נמצאת דמותו של בעל הבית, שאליה האדם משתווה, שהאדם נכנס כביכול לתוך בעל הבית וממלא בבעל הבית את הרצון להשפיע לו. שם יש גווני-גוונים ואופנים רבים, שאי אפשר לתאר אותם.

שפת הקבלה, היא שפה קצרה ויבשה, שאינה מביעה את כל האופי והעשירות של ההתרגשות מהרגשת המאציל. אבל אפילו בעולם הזה, שלא מרגישים בו יותר מצמחים וחיות, ובלי לדעת כל מה שקיים, בכל זאת כל העושר הזה של סוגי דומם, צומח, חי ומדבר, מדהים אותנו. לא כל שכן בעולמות העליונים, שמתגלה העושר של כל התמונה, גם כמותית, אבל בעיקר איכותית.

בעולמנו מתגלה נרנח"י בדרגה הקטנה ביותר, הדוממת. דרגת דקדושה שמסוגלת להתגלות, באדם שעדיין נמצא ב"לא לשמה", לפני שמקבל "לשמה". אבל בעולמות עליונים, שמחברים את הכוונה, ועל ידי הכוונה מכניסים לתוך הרצון לקבל את "האדם", את דמותו של הבורא, ההתפעלות וההתרגשות, ומה שרואים, מקבלים צביון אחר לחלוטין.

והכל בא רק על ידי פעולה אחת, שרוכשים כוונה, ואליה מצרפים את גודל הרצון לקבל, המותאם לאותה הכוונה, כדי לממש אותה.

 

אם קיים רק בורא ונברא, אז מהו אותו זולת שצריך לתקן עימו את היחסים והכוונות?

שלימות הכוונה כלפי הבורא מתבטאת בכך, שהאדם לוקח את כל הרצון לקבל שישנו במציאות, ומצרפים אותו לעצמו, ומתוכו מתייחס לבורא. והרצון לקבל הזה שנמצא בכל המציאות, שאותו האדם חייב לרכוש ולהעמיד את כל כולו להשפעה לבורא, הוא כל הזולת שישנו כביכול לפניו, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

כמו שבעל הסולם כותב, שחייבים לדאוג לכל העולם, לכל הנזקקים שבו, ולטובת החברה, כפי שעושה הבורא. אבל אם מסתכלים בעיניים גשמיות, נראה שאין זה נכון. שאם הבורא היה דואג לכל אחד ואחד, לא היתה בעולם תופעה של אנשים שנידחים מהחברה ואינם מצליחים בה, אלא כולם היו שרויים בטוב ועונג.

לכן לא מובן למה בעל הסולם אומר: "ובכך משתווה האדם בתכונותיו לכוח המשגיח העליון"? הרי אם האדם יתבונן על העולם כמעשה ידי הבורא, וייקח ממנו דוגמה איך להתייחס לעולם, הוא יעשה הרבה יותר גרוע ואכזרי, כי כך נראה לו העולם. כל מה שקורה בעולם בא מהבורא, אין עוד מלבדו, אין עוד מי שפועל ושולט בעולם.

אלא ש"זולת" פירושו, אותו רצון לקבל שנמצא ברשותנו. שבהתאם לכוונה על מנת להשפיע, חייבים להשתמש בו כדי לממש אותו כלפי הבורא. וכך, באותה מידה שמשתוקקים לבורא, מגלים השתוקקות לזולת, להתחבר עימו ולהשפיע לו. מי שמשפיע לבורא פונה להשפעה לזולת, כי השפעה לזולת היא השפעה לבורא.

הזולת לא מנתק אותנו מהשפעה לבורא. "בורא" ו"זולת" הן לא שתי מטרות, אלא הזולת הוא האמצעי להשפעה לבורא. אם מוציאים את הבורא משדה הראייה ומשפיעים לזולת בלבד, בונים קומוניזם או קיבוץ, אותם יחסים שמביאים להרס.

 

שני היתרונות של העשיה בחברה

"כל אחד מבין שהוא עושה את מה שהוא עושה משום שכל החברה, ואפילו כל האנושות, מעודדת את זה.

הקיום של חוק ההשפעה הזה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה למען הדבקות עם הכוח העליון.

רק במקרה כזה מקבל האדם כוח לבצע את פעולת ההשפעה. כאשר החברה עצמה משבחת את הפעולות שלו, היא נותנת לו בכך כוח להשפיע, בהתחלה – רק כדי לקבל על זה שכר בצורת העידוד מהחברה, כלומר, עדיין "על מנת לקבל פרס", אבל אחר כך ההרגל הופך, בהדרגה, לטבע שני והוא מתחיל כבר לרצות את זה בעצמו, מכוח ההרגל. וחוץ מזה, פעולות כאלה של השפעה מעוררות על האדם אור תיקון עליון, שישנה אותו ויעשה אותו דומה לבורא, על פי העקרון "מהכוונה "למען עצמי" לכוונה "למען הבורא".

ההכנה הזאת היא אחד המרכיבים של המטרה. הרי כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, כלומר, לטובת הזולת ולא למען עצמו, הוא מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את המצוות של הבורא תוך שמירה על התנאי הרצוי הזה - "למען הבורא" ולא "למען עצמו", שעל פי התכנון, כזאת צריכה להיות הכוונה שלו."

 

אם הבורא כל יכול, למה הוא לא ברא את האדם עם כל מה שצריך, כדי להיות כמוהו?

למה הבורא לא ברא את האדם מיד עם הרצון והכוונות הנכונות, וכל אותם דברים שעליו ללכת עתה ולהכיר. אלא לאדם עצמו מתגלה, שהוא עומד באמצע עולם חשוך, ועליו לתקן את עצמו לפי דוגמא שכלל לא ידועה לו. לטרוח ולעמול בפחד ולהתייגע בפרך, בחיים ומציאות שכלל לא מתאימים לאותו המאציל, שמספרים שברא אותו.

על השאלה הזאת אין תשובה. אלא כדי לסבר את האוזן ובינתיים להרגיע אותנו, אומרים לאדם אימרות שונות, שמתוך קטנות ובלבול הוא מקבל אותן ואיכשהו ממשיך. כי תשובה אמיתית האדם מגלה בעצמו אט אט במלואה עד סוף הדרך. אבל אם התשובה מתקבלת רק בסוף הדרך, למה השאלה מתעוררת בנו כעת? למה יש צורך בפער כזה, כעין דלתא, מתחילת השאלה ועד סוף התשובה, שהיא כל הדרך שלנו מעכשיו ועד גמר התיקון? מפני שהשאלה הזאת מעוררת את האדם לחיפוש "למה?".

כך מתרקמת באדם הפנייה לבורא, שברא אותו בצורה כזאת. חוסר ההסכמה שלו עם מצבו וההתרעמות שלו על הבורא, מתוך מחשבה שהצדק עימו, הזעם הזה שהוא מרגיש על חייו, הוא הכוח הגדול שמעורר אותו ומוליד בו את אותו מִשְטַח עבודה, עליו הוא מרגיש הסתר כפול והסתר רגיל של המאציל. את ההסתר על התשובה לשאלה "למה בראת אותי כך?".

ולאחר שהתשובה הולכת ומתגלה לאדם במדרגות של העולמות העליונים, במידה שהוא מגלה אותה ומתחיל להצדיק אותה, הוא נקרא "צדיק". אבל גם במדרגות של העולמות העליונים נשאר בו כל פעם חלל מסוים, חלק מהשאלה שעדיין לא קיבל עליו תשובה. תשובה מלאה הוא מקבל רק בגמר התיקון כאשר גם ל"ב האבן ניתקן.

כי השאלה שלנו היא בעצם על ל"ב האבן: "למה בראת משהו הפוך ממך, שגורם לי להרגיש אומלל, נבזה, קטן ופגוע?" לכן, רק כאשר ל"ב האבן מגיע לתיקונו, שבהפכיות לל"ב האבן האדם רוכש לב בשר, שמתגלה בו כל עוצמת הקשר והדמיון שלו לבורא, אז מתבררת התשובה האמיתית לאותה שאלה.

ובינתיים מקבלים תשובות חלקיות בלבד, שכך צריך להיות, כדי לגלות את החיסרון, כדי שהאדם יהיה עצמאי, שירגיש קיים בזכות עצמו. שהוא חייב להיות מנותק מהבורא, כדי שתהיה לו אפשרות לבחור ולקבוע את עצמו. והנכונות לקבל איזו תשובה ולהסתפק בה, היא רק כלפי הרצון לקבל הקטן העכשווי שלנו, שאותו מבלבלים וסותמים כדי להמשיך הלאה.

ואיך צריך לנהוג כלפי השאלות? האם לחפש תשובות ולהירגע, או לא לחפש תשובות, אלא  בסתירה להן, ולמרות שלא רגועים, להמשיך בעבודה לקראת המטרה? צריך להשתדל ולהתכוון לבורא. ולא כדי להרגיע את הרצון, לא כדי להיות רגועים ומאושרים מהמילוי שמקבלים בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל. כי התשובות שמקבלים הן שקריות, ולא נכון לדאוג עליהן.

גם בלימוד חוכמת הקבלה אנשים באים ללמוד ומתחילים לשאול בלי לרצות לדעת את החוכמה עצמה, שבה כל אחד מהם יכול להתחיל לקבל תשובות בעצמו, אלא רוצים לשאול ומיד לקבל תשובה מוכנה שמישהו אחר השיג. אבל הדרך הנכונה אינה לסתום את הרצון לקבל, אלא ההפך, שימשיך עם כל השאלות שלו ו"לחרוש" את החומר, להיכנס פנימה לתוך החומר ו"לתפוס אותו בשיניים".

 

מהי חברה - רצון לקבל או נציג הבורא?

חברה היא גם הרצון לקבל, שחובה לרכוש ולכוון על מנת להשפיע לבורא, וגם נציג הבורא כלפי האדם. אם האדם לא מרגיש עדיין אותו חלק מסוים של הרצון לקבל כשלו, אלא כזר, הוא עדיין אותו רצון לקבל שהאדם לא מסוגל לעבוד איתו על מנת להשפיע. אבל במידה שהאדם נעשה מסוגל לעבוד איתו על מנת להשפיע, הוא נעשה מחובר עם הבורא, הוא משתווה עם הבורא.

אותו חלק של הרצון לקבל, יחס החברה כלפי האדם, שהאדם לא שולט עליו, שעדיין לא תיקן אותו, לא כיוון אותו על מנת להשפיע לבורא, אלא שמרגיש אותו עדיין כזר, אותו האדם חייב לקבל כבורא, שדרכו מתייחס אליו. שמעורר בו רגשות והבחנות מאותו רצון לקבל, כדי שיהיה חייב להגיב עליהם, על הפניות האלה מהחברה, ולתקן אותם.

ולכן אין סתירה בין זה לזה. עד שהחלק החיצון הזה לא נקלט באדם כחלק בלתי נפרד ממנו, כנשמה שלו (לא כחלק ממנה), שבו הוא מגלה את היחס שלו לבורא ויחס הבורא כלפיו, האדם חייב לראות את החלק הזה, גם כנציג של הבורא, וגם כאמצעי שדרכו הוא מגיע לבורא.

 

החלק של השיטה שקובע את היחסים בין אדם לחברו *

"בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

היחסים בין אדם לבורא;" ומתוכם "היחסים בין אדם לחברו."

הגורם היעיל והמשפיע ביותר הוא להתעסק ביחסים בין אדם לחברו, משום שבכך רוכש האדם הרגלי עבודה ביחסים בין אדם לבורא." תחילתה וסופה של כל פעולה, היא בבורא. הבורא הוא הסיבה והוא המטרה. וחברה וחברים הם האמצעי.

 

מהו אותו "הרגל בעבודה", שמרגיל את עצמו לצורת ההשפעה?

"הרגל" הכוונה היא לתיקון. כל רצון ורצון שהאדם מתקן ולו הקטן ביותר, נאסף ומצטרף לחלק גדול או קטן שכבר תיקן, והם יחד יוצרים בו צורה שלימה הכוללת את כל החלקים, שהאדם תיקן עד כה. האדם כל פעם מתקן אופן אחר, חדש, בעבודה שלו. אבל ההרגלים הקודמים שכבר תיקן, כלומר, כל הדרגות, כל ההבחנות האלה, עוזרים לו לתקן חלק נוסף על פני כל החלקים הקודמים. ואותו חלק נוסף מתגלה כחדש לחלוטין, שלא היה קודם, ובעומק תיקון שלא היה קודם.

למשל, אם האדם מתקן שישים קילו רצון לקבל, וצריך לתקן שישים ואחד קילו, הוא מגלה אותו כמינוס שישים ואחד קילו של רצון לקבל מקולקל. לא כמינוס קילו אחד שצריך לתקן, אלא הוא מצרף אליו עוד שישים קילו, ומקבל שישים ואחד קילו רצון לקבל מתוקן. אמנם נוסף רצון לקבל רק מדרגת שישים לדרגת שישים ואחד, אבל האדם עצמו מרגיש את הדרגה הזאת בכל הגובה שלה, בכל המינוס שישים ואחד.

וכאשר הוא הולך לתקן אותה, למרות שהוא עומד על גבי כל התיקונים הקודמים, הם לא עוזרים לו לתיקון המדרגה החדשה, אלא הוא חייב להתחיל ללכת בה שוב מהתחלה, כאילו לעולם לא תיקן דבר. אבל יש לו הרגל, שמתוך ההרגל הזה הוא לא משיג על המקום כוחות, אלא ניסיון, יחס, רק את השיטה עצמה.

כלומר, מצד אחד, האדם נופל ויורד, כפי שכתוב, שלצדיק לא עוזרות כל ההצדקות שלו ביום פשעו. ומצד שני כתוב, שמצווה מצילה ומגינה רק בזמן שעוסקים בה, ותורה מצילה ומגינה גם בזמן שעוסקים בה וגם בזמן שלא עוסקים בה. זאת אומרת, לאחר ה"מצוות", התיקונים, שהאדם עושה, נשארת לו ה"תורה", השיטה. שאפילו הוא לא נמצא בכוח לתקן משהו, אבל הוא אוחז בשיטה, הוא בעל ניסיון. וזה מה שנקרא, שההרגל מהפעולות הקודמות, עוזר לאדם להמשיך בעבודתו הנוכחית.

 

מה ביכולתו של האדם לעשות אם אין לו הרגל?

ישנן שיטות אחדות, שלומדים אותן גם מתוך העולם הזה. אבל שלושת הגורמים החיצוניים, רב, ספרים וחברה, עוזרים לאדם לאורך כל הדרך, גם במצבים שהוא לא מגלה בתוכו "הרגל", ניסיון, ולא יודע איך להמשיך. גם אז הוא יכול לסמוך ולהסתמך עליהם, בתנאי שהוא מגלה בהם חשיבות בשבילו. שחשובים לו המורה שלו, מורה הדרך, הקבוצה שנמצא בה, והספרים שלומד מהם, עד כדי כך שהוא נכנס לתוכם ורוצה לקבל מהם הדרכה וכוחות.

בדומה לכל ילד קטן, שאינו יודע דבר ולא יכול להתקיים לבדו, אלא כל שלבי הגדילה הוא סומך רק על הגדולים, על הסביבה. כך האדם, עד שהוא לא מגיע למצב שיכול לעמוד על רגליו, רק הסביבה מכינה אותו. אבל אם הוא נשאר לבדו, סימן שאינו צריך את הסביבה. כי כל דבר בא בזמנו, ובצורתו המתוקנת בעולם הזה. האדם שגדֵל ורוכש כוחות ושכל להתקדם לבד ולהתקיים לבד, הוא כבר מרגיש שאינו מסוגל להמשיך ולהיות תחת השפעת הסביבה כמקודם, ויוצא מהשפעתה הצמודה.

 

* ראה על עניין ה"הרגל" במאמר "מהו, סמכין בתורה, בעבודה"  (ספר "שמעתי" מאמר ו').