את כל התפישות הקיימות בעולם על גוף ונשמה אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:
הטענה הקיימת על פי תפישת האמונה היא שלא קיים דבר זולת הנשמה או הנפש. לדעתם של המצדדים בתפישה זאת קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן ונקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ממשות עצמאית גם טרם ירידתן והתגלמותן בגוף האדם.
כשהגוף מת, המוות אינו חל על ישויות אלה בשל היותן רוחניות. כלומר לדעתם מושג המוות בישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכבת הישות. ולכן ביכולתם להתייחס לגוף הגשמי כהרכב של כמה יסודות, המופרדים מחדש על ידי המוות. מה שאין כך הנשמה אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. אי לכך הנשמה היא אלמותית וקיומה הוא נצחי.
על פי הבנתם של מצדדי תפישה זאת, הגוף הוא סוג של לבוש עבור הישות הרוחנית ובו מתלבשת הנשמה. באמצעות הגוף מבטאת הנשמה את הכוחות, את התכונות ואת הרגלים השונים שלה.
בדרך זו מעניקה הנשמה חיים ותנועה לגוף ושומרת עליו מכל פגע. היות ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו כלום מלבד חומר מת וכך הוא נותר כשהנשמה נוטשת אותו. כמו כן כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה."
התפיסה הנפוצה ביותר אומרת, שיש לאדם חלק פנימי הנקרא "נשמה", שמתלבשת בגוף הביולוגי שלו ומפעילה אותו. אבל התפיסה הזאת מותירה שאלות רבות וסבוכות: מה עם גופם של יתר היצורים החיים, כמו בהמות חיות וצמחים? האם אין בתוכם נשמה? במה מיוחד גופו של האדם, שזכה באותה פנימיות הנקראת "נשמה"? ואם ביום מן הימים נחליף את כל האיברים ונרכיב את הגוף בעצמנו, האם נפגע באותם גופים מיוחדים, שבכל אחד נמצאת נשמה מיוחדת? אם הגוף הוא תוצאה מהנשמה, הרי שמרכיבי הנשמה צריכים להשפיע על תופעות בגוף, על מבנה הגוף, על צורת הגוף, שלפי פרצוף או כף יד, אפשר לדעת מהי הפנימיות של האדם, האם הנשמה שלו טובה או רעה? האם החלפת איברים משפיעה על הנשמה, או נשמה שמשתנה גורמת לגוף להשתנות?
למה התכוון בעל הסולם במילה "גוף", לגוף ביולוגי או לרצון לקבל? האם הנשמה נקראת "רצון להשפיע" והגוף נקרא "רצון לקבל"? האם נשמה היא אור שמתלבש בתוך גוף, רצון, שנקרא "גוף של נשמה", והמילוי של הרצון הזה נקרא "נשמה של הנשמה". כלומר, מדובר על מבנה רוחני של כלי ואור ולא על הגוף הביולוגי, שאליו בכלל לא מתייחסים? בעל הסולם לא נוקט עמדה, אלא מרחיב את הנתונים, כדי שהאדם יחשוב עליהם בעצמו, וינסה לעשות בהם סדר, מה הוא חושב כעת, מה הוא חשב קודם, ואיך עליו להתקרב לתפיסה האמיתית של גוף ונשמה.
ולכן אפשר רק לסכם, שהתפיסה הראשונה, היא "תפישת האמונה", שיש נשמה ויש גוף. הנשמה (או הנפש) היא משהו פנימי, והגוף הוא משהו חיצוני, שמתלבשים זה בזה. הנשמה היא החלק הנצחי והגוף הוא החלק הזמני. לגוף החי או המת יש חיים משלו, שלא תלויים בנשמה. אלא הנשמה, החלק הנצחי, נמצאת בגוף אם הוא חי, ולא נמצאת בו אם הוא מת. חיים ומוות של הגוף לא משפיעים על הנשמה, אלא הגוף מבצע כל פעם את תפקידו ומתכלה.
זוהי התפישה של אלה המאמינים בשניות. לדעתם, הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו, הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את הנחוץ לקיומו. כמו כן אין לו כל צורך בסיוע מישות רוחנית כלשהי.
עם זאת גוף זה אינו נחשב בכלל למהותו של האדם. עיקר מהותו של אדם היא הנשמה התבונית הנחשבת כישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפישה הראשונה.
ההבדל בין שתי תפישות אלה בהבנת הגוף מבוסס על תוצאות התפתחות ושגשוג המדע אשר גילה שהטבע הטביע בגוף עצמו את כל צרכיו החיוניים וההכרחיים, ולכן לפעילות הנשמה בגוף לא נותר אלא רק לייחס את ההרגלים, התכונות הטובות והעניינים הרוחניים. וזאת הסיבה שאלה המצדדים בדואליזם מאמינים בשניות, כלומר, הם מאמינים בשתי תיאוריות בו-זמנית, אבל יחד עם כך הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף, כלומר, הגוף הוא תולדה והַמשכה של הנשמה."
כתוצאה מהתפתחות המדע בחקירת הטבע והגוף, ככל שהולך ומתגלה באיזו צורה נפלאה בנוי הגוף, עם כל המערכות שמחזיקות אותו ומפקחות עליו, נדחק מקומה של הנשמה כחלק מחויב מן הגוף, והגוף נתפס כמסוגל להתקיים לבדו. גם מהתבוננות בגופֵי החי והצומח בכל הרמות והצורות שלו החלו לראות, שבלי קשר להתלבשות של נשמה נצחית, יש בהם חיוּת וחיוניות. כל יצור חי או צמח מתקיים ללא סיבה או מטרה נצחית, אלא חי חיים ביולוגיים, שאפשר להתערב בהם ולחקור אותם, בלי צורך לדון ולקבוע שיש בכל אחד מהם נשמה.
ולכן החלו לחשוב, שלכל היצורים החיים, כולל האדם, יש גוף עם נשמה בהמית, שהיא החלק החַיוּתי שבו. ולאדם יש גם נשמה מיוחדת, שהיא באה ומתלבשת בו. גישה שממנה צמחה כל התפיסה הזאת של גלגולי נשמות בתוך החיים הגופניים. שהגוף חי וממשיך לחיות, והנשמות באות והולכות ממנו. כל אותם חשבונות שעושים, שיש אדם עם נשמה, ואדם שאין לו נשמה, שיש נשמות שונות שמתחלפות בגוף, באות ומתלבשות בו ועוזבות, ועוד.
והתפיסה הדואלית הזאת, שיש לגוף שתי נשמות. נשמה אחת שמחייבת אותו לחיות, הנקראת "נשמה בהמית", גופנית, החלק החַיוּתי של הגוף, ונשמה שנייה שהיא רוחנית. היא שהביאה למחשבה, שנשמה רוחנית מקבלים בצורה מיוחדת, בזמן מיוחד, במאמץ מיוחד, במעמד מיוחד. ולכן לא כל אחד יכול להתהדר בנשמה רוחנית, אלא רק בנשמה בהמית.
ובעל הסולם, שלא רוצה להמשיך ולהתעמק בכל הנושאים האלה, כדי לא להיתפס כמבקר של אותן גישות, שקיימות בכל הדתות, כולל ביהדות. אומר מה שאומר בקצרה (מה העובדות שהאנושות צברה עד כה בעניין גוף ונשמה), והמבין יבין מה מידת אמיתיותן של התפיסות האלה.
למה התפיסה הזאת נקראת "דואלית"?
דואליות נקרא "שניים". הכוונה לשתי נשמות, שתי נפשות, נפש בהמית ונפש רוחנית. הנפש הבהמית מֵחַיַיה את הגוף, והנפש הרוחנית מתלבשת בו כחלק הפנימי יותר, הרוחני, שיכול להתלבש או לא להתלבש באדם. אבל הגוף ממשיך לחיות, ללא שום קשר עם הנפש הרוחנית, כי יש לו נפש בהמית שמחייה אותו.
לכן התפיסה הזאת נקראת "התפיסה הדואלית", כי היא מדברת על "דוּ", על שניים, על שתי נשמות באדם. ולפי התפיסה הזאת לכל יצור חי, כולל חיות ובהמות, יש נפש בהמית, נפש המֵחַיַיה. ואין לו נפש אלוקית, רוחנית, שמתלבשת רק באדם, מאותו רגע שמתחיל כנראה לקבל את הכלי הרוחני, שמתחיל לעבור תיקונים, או לקבל תנאים בהתאם לכך.
באיזו תפיסה מאמינה רוב האנושות?
התפיסה השנייה נוחה מאוד. היא מבדילה בין הגוף עם כוח החיותי שבו, ובין הנשמה האלוקית. הנשמה האלוקית היא חלק אלוקי ממעל, חלק נבדל ומיוחד, שלא מגיע לכל אדם. אלא רוב בני האדם חיים עם הנפש המחייה, הנפש הבהמית, כמו כל יצור חי.
מהתפתחות המדע מגלים, שהגוף יכול לתחזק את עצמו, או מגיעים ליכולת, שמאפשרת להוציא חלקי גוף או איברים, ולהחיות אותם גם בלי הגוף, רק על ידי אמצעים מיוחדים של הזנה ופינוי רעלים. החקירות המדעיות מוכיחות, שהחיים הם צורת חיוּת מורכבת מאוד, שלא דורשת כוח רוחני מיוחד, השתתפות רוחנית, התערבות מיוחדת של הבורא, כדי לנהל את החיות הביולוגית.
ככל שמתקדמים במחקר ונכנסים לגֵנים ולתאי גזע, לא מגלים צורך בבורא, לא מרגישים בחסרונן של הנחות היסוד, שהכל בא מהכוח האלוקי. אלא מסתפקים בתפיסה, שהכל קורה בצורה חוקית וטבעית, ללא התערבות האלוקות. נראה לנו, שאם נלמד את חוקי הטבע, נגלה שהכל קיים בזכות עצמו, "חוק נתן ולא יעבור", ולא צריך בהם קשר מיוחד עם הבורא. אלא קשר עם הבורא הוא לצורך השתוות הצורה, על ידי מה שנמצא מעל הטבע, על ידי כלים אחרים. כלומר, על ידי גוף של נשמה ואור של נשמה, שלא שייכים לגוף הביולוגי, שיש לו נשמה מֵחַיָיה משלו, כוח חיים משלו.
התפיסה הדואלית הזאת, היא התפיסה המתקדמת והמובנת והנוחה יותר. כי ב"תפישת האמונה" (ולכן היא נקראת "אמונה") יש צורך לדבר על הרוחניות, שמחייה ומזינה את הכל. ואילו בתפיסה השנייה, הדואלית, ישנה מתפיסת האמונה, אותה תוספת רוחנית שמתלבשת בגוף, אבל היא באה כתוספת לא מחייבת, שאפשר לחיות גם בלעדיה.
בתפיסה זאת מצדדים החוקרים השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומכירים רק בצד הגשמי של הגוף. חסידי תפישה זאת שוללים לחלוטין את קיומה של ישות רוחנית מופשטת כלשהי במבנה גופו של האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור תבונת האדם היא אף רק תולדה של הגוף. הם מתארים את הגוף כמכונה חשמלית שמותקנים בה כבלים המחברים בין המוח לגוף. לדעתם מנגנון הפעולה של הגוף מותנע כתוצאה מגרויים חיצוניים הבאים במגע עם הגוף והם מעוברים למוח בצורת עונג או כאב, בהתאם לכך המוח כבר נותן פקודה לאיבר מסוים איך לבצע את הפעולה. הכול נשלט באמצעות העצבים-הכבלים והגידים, המחוברים על פי התכנית שמטרתה להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרב אותו למקור העונג. דווקא באופן זה – טוענים חסידי התפישה השוללת - מתרחשת בתוך האדם ההכרה של כל מצבי החיים שלו והתגובה עליהם.
תחושת התבונה וההיגיון שלנו בתוך המוח, דומה לצילום או לטביעת-חותם של כל מה שמתרחש בתוך הגוף. היתרון של האדם על פני כל בעל-חיים אחר הוא בכך, שהמוח שלו מפותח במידה כזאת שכל מה שמתרחש בגוף משתקף במוחו כצילום, שהאדם מרגיש ומקבל אותו כתבונה או כהגיון. לכן אלה המצדדים בתפישה זאת טוענים, שכל התבונה וכל המסקנות שלה, הן לא יותר מאשר תוצאה של התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בין המצדדים בתפישה של הדואליזם ישנם כאלה המסכימים עם תפישתה של השלילה. אבל הם בכל זאת מוסיפים אליה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי, שהם קוראים לה "נשמה", המתלבשת, לדעתם, במנגנון של הגוף. לטענתם, נשמה זאת היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
ניתן לומר, שבאופן כללי אפשר לתאר בצורה זאת את כל מה שהוצג על ידי מדעי הרוח כמושגי "גוף ונשמה" עד ימינו."
"חכמת הקבלה נועדה לגלות לאלה הלומדים אותה את העולם העליון באותה מידה של בהירות ואמינות, שבהם מגלים לנו המדעים המדויקים הגשמיים את העולם שלנו. כל מה שידוע לנו על העולם העליון התקבל על ידי המדענים והחוקרים המקובלים כתוצאה מניסויים וממחקרים שערכו על עצמם כעל חומר-ניסוי. ולכן אין בחכמת הקבלה אף מילה שהבסיס שלה הוא עיוני, וכל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.
עובדה ידועה שהאדם נתון תמיד בספקות, וכל מסקנה שנקבעת על ידי השכל האנושי כוודאית, מוטלת, עם הזמן בספק, וכתוצאה מזה גדל כוח העיון וההתפלספות, ומוצאים מסקנה חדשה לעובדות הקודמות, ובמשך זמן גם מסקנה זאת הופכת לוודאית.
ואם האדם באמת בעל יכולת מחשבה מופשטת, הוא סובב במעגל הזה במשך כל חייו - הוודאות של אתמול הופכת לספקות של היום, והוודאות של היום – גם היא תהפוך מחר לספקות, כך שבמסגרת הוודאות המוחלטת אי אפשר להגיע למסקנה ברורה יותר ממה ש"נכון להיום"."
לפי מונחים מדעיים, בלתי אפשרי לקבוע מה הם גוף ונשמה, מפני שכל פעם מתקדמים ומשתנים, ובהתאם לכך משנים את הדעה. לכן לא ניתן לומר דבר על גוף ונשמה מתוך גילויים בחוכמות אחרות. כי איך שלא מתקדמים בחוכמה האנושית, תמיד מתגלה מחר משהו נוסף, שמכחיש את המחשבה הקודמת של אתמול והיום, ומסובב אותה לכיוון אחר.
לכן, שלושת התפיסות האלה על גוף ונשמה: תפיסת האמונה, התפיסה הדואלית ותפיסת ההכחשה, שבעל הסולם קיבץ מתוך ההתפתחות המדעית והפילוסופית, ומתפיסת האדם את החיים ואת עצמו, הן תפיסות שגויות, שנכונות להיום, להתפתחות האנושית הנוכחית, ולא למחר. כי מדובר על נשמה. ונשמה אינה נמדדת במכשיר או ניתנת לחקירה. אלא כתוצאה מהתפתחות החקירות של גופים בעולם הזה, או תופעות טבע שקורות סביבנו, בדומם, צומח, חי ומדבר, מתחילים להרהר שיש חלק עוד יותר פנימי, שלא מרגישים ולא מגלים. ולכן רק משערים שנמצא או לא נמצא, ומנחשים באיזה מקרים הוא קיים בתוך הגוף, או יוצא מהגוף.
אבל הנשמה היא החלק הרוחני, שהמדע לא יכול לגלות. ולמרות זאת לא פוסק לחשוב עליה כתוצאה מגילוי פעולות החומר. כלומר, כל החקירות המדעיות לא עוסקות בנשמה, אבל מגיעות לחשוב עליה מתוך חקירות הגוף והחומר. ולכן כמה שמתקדמים בחקירות האלה היום, מחר יבואו תפיסה אחרת ותיאוריות אחרות. אבל לאמתו של דבר אי אפשר לקבוע אם היא קיימת, או לא קיימת, כאותה תפיסת המכחישים בתפיסה השלישית. או לקבוע אם היא באה ומתלבשת בגוף או לא, או לומר בברור שהיא נמצאת או לא, באדם ולא ביתר היצורים, או באדם חי ולא במי שמת, ועוד.
זאת אומרת, אפשר להכריז מה שרוצים, אבל לעולם לא להגיע להכרעה אמיתית. מפני שאותו חלק שבנו הנקרא "נשמה", גם אם הוא נמצא, הוא לא מזומן לחקירה ממשית, מדעית. ולכן כל שלושת התפיסות האלו, הן לא תפיסות בנשמה, אלא תפיסות בחומר, שמתוכו רוצים לקבוע מהי הנשמה, אבל לא מגיעים לחקר האמת, ולעולם לא יגיעו אליה בדרך הזאת. אלא רק המקובלים, שהם המגיעים לתפיסה בחלק הרוחני, הם היחידים שיכולים לומר משהו ודאי על הנשמה.
המקובלים מגיעים לתפיסת הנשמה, לתפיסת צורות החומר הרוחני, היינו, האורות שמתלבשים בתוך החומר הזה, כמו שהמדענים תופסים את תכונות החומר על ידי מחקר מעמיק, שמגלה את החוקים והתנאים, שקיימים בכל צורות החומר המורכבות. ולכן המקובלים יכולים לדון על הנשמה, על החומר הרוחני, מתוך חקירה ממשית, כמו שהמדענים דנים מתוך חקירתם בחומר הגשמי. וכך אפשר לסמוך על קביעתם אם יש נשמה, או לא. אם היא מתלבשת בגוף, או לא. אם היא קשורה לגוף הביולוגי ומשפיעה עליו, או לא, ובאיזה מקרים.
"המדע העכשווי כבר הגיע להבנה שאין במציאות שום דבר ודאי. בחכמת הקבלה כבר מימי קדם היה קיים איסור להתפלסף ולהשתמש במסקנות תיאורטיות, אפילו לא כהנחות.
המדענים המקובלים חילקו את החכמה לשני חלקים: הגלוי והנסתר.
החלק הגלוי של החכמה כולל את כל מה שאנחנו מבינים מתוך מודעות טבעית פשוטה, כאשר הלימוד נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על מסקנות ונתונים מעשיים וניסויים.
החלק הנסתר של המדע כולל את הידע שהשגנו בעצמנו, או ידע שקיבלנו ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת ניתוח מעמדה של השכל הישר או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן עלינו לקבל את החלק הזה של הידע באופן זמני כ"אמונה פשוטה" ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו, משום שהמחקר זה לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על התפלספות.
אבל השמות של חלקי החכמה - ה"גלוי" וה"נסתר" - אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על הכרתם על ידי האדם. כלומר, לידע שאותו גילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לקרוא "ידע גלוי". ואת כל הידע שעדיין לא הגיע לרמה זאת של הכרה, אפשר להגדיר כ"נסתר".
מן האמור לעיל יוצא, שמעולם ובשום תקופה לא היה אדם שלא היו לו את שני החלקים האלה של החכמה - הגלוי והנסתר, כשאת החלק הגלוי של החכמה מותר לו ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך, ואת החלק הנסתר אסור אפילו לנסות לחקור, מפני שבחלק זה אין לו שום בסיס ממשי למחקר."
הכל הוא תוצאה ממחקר מעשי. מה שמושג בו בצורה ממשית, נקרא "נגלה", ומה שלא משיגים, נקרא "נסתר". גם בהישגי כל אדם ואדם, וגם בהישגי המדע האנושי בכל הרמות ובכל האופנים. כלומר, הטבע הגשמי והטבע הרוחני, הם אותו טבע. ומה שניתן לאדם לגלות בטבע הגשמי או בטבע הרוחני, נקרא "נגלה", ומה שלא ניתן לו לגלות, נקרא "נסתר".
וכך האדם יכול להיות מקובל, שמשיג הישגים בטבע הרוחני, ולאו דווקא בטבע הגשמי, לדעת בו את כל החוקים והתופעות. ולא שקודם עליו לגלות את כל הטבע הגשמי, שפועל לפי חוק הרצון לקבל הישר, ורק לאחר שכולו נפרש לפניו, הוא מגלה את הטבע הרוחני. אלא תלוי איך האדם מצויד בכל אחד משני סוגי הטבע, מה החלק הנגלה בהם ומה החלק הנסתר. וכל מה שמגולה בתוך הכלים שלו, נקרא "נגלה", וכל מה שנסתר מהכלים שלו, נקרא "נסתר".
ואת החלקים האלה צריך להפריד ולדעת. לשקול אותם ולתת להם ציונים או סימנים ואולי מספרים. ורק אז אפשר להתייחס למעמדו של אותו אדם, כלפי הידיעה הנכונה של הטבע.
האם התפיסה של היום מוחקת את התפיסה של אתמול?
מה שהאדם משיג, נשאר אצלו, ועליו הוא בונה הישגים מתקדמים יותר ופנימיים יותר. החקירה של היום, גם אם מכחישה את המסקנות של אתמול, מתבססת על החקירות של אתמול כעובדות, וממשיכה לחקור מתוכם. כלומר, מה שמשיגים היום, לא מוחק את ההישג של אתמול, אלא מסתמך עליו ובונה תפיסה יותר אמיתית ועמוקה.
ואף פעם לא פוסלים את העובדות הקודמות, כאילו קודם לא הבנו ועכשיו מבינים, כי גם העובדות של היום, יראו כך כלפי מחר. אלא תמיד מוסיפים חקירות והולכים מחיל לחיל, גם במדעי הטבע וגם בחוכמת הקבלה. התמונה לא משתנה, אלא נעשית יותר ויותר פנימית. כלומר, עוברים עוד שלב ונכנסים לשכבה פנימית יותר בחקירות של הטבע. ואם חוזרים לשכבות הקודמות, שנחקרו עם כלים ותפיסות קודמות, אז שוב, כמו בסולם מדרגות, מקבלים אותן דעות קודמות ואותן תפיסות והבנות.
ולכן בעולם הזה רואים מדינות וחֵברות, שעוברות לתפיסות מדעיות מתקדמות, ומדינות אחרות שנשארות עדיין בתפיסות ובהבנות הקודמות. ואי אפשר להוכיח להן, שאין לכך הצדקה, וכדאי להן להתקדם, אלא הכל תלוי בבשלות הפנימית ובבגרותם הפנימית של האנשים. ומי שעדיין לא הגיע לחוכמת הקבלה, דרושים לו זמן והסבר וסבלנות והתפתחות איטית, עד שיגיע לרצות ולהיות מסוגל, לחקור בתוך החומר הרוחני.
לפיכך אסור לומר, שמה שיש היום מכחיש את האתמול, כי ההכחשה באה כהתפתחות, מתוך טבע המדרגות, שכל מדרגה הבאה הורסת כביכול את המדרגה הקודמת. אבל היא לא הורסת, אלא בפנים רואים את המדרגה הקודמת, שעומדת ומקיימת את התפיסה החדשה. החיים הבאים לא יכולים להתהוות, לפני שהחיים הקודמים נגמרים ונעלמים. אבל בלי לעבור את החיים הקודמים ולעמוד על כל המצבים, שעוברים מדור לדור, ממצב למצב, לא תתגלה המדרגה הבאה.
והגישה לזלזל בתפיסת האתמול אינה גישה נכונה, כי אי אפשר להמשיך ולהתפתח הלאה, ללא החקירה והחיפוש וההסתבכות של אתמול, שמשאירים בנו שרידי ידע, שלפיהם הולכים ועובדים וממשיכים לחקור, ולהבין את הטבע. לכן אין שלב מיותר. ואפילו לעת זקנה מתגלה לאדם, שנשאר בו משהו מתקופת ינקותו.
באיזו מידה החקירה תלויה במהותו של החוקר?
מהות החוקר ומה שהוא חוקר, הם היינו הך. אף פעם החוקר לא מגלה את העולם, בעוד הוא עצמו נבדל ממנו. אלא החוקר, לפי תכונותיו, מגלה בתוך הכלים שלו את העולם שלו. גם בכלים מדעיים, שכליים, וגם בכלים הרוחניים. גם מדען בשיעור קומתו של אינשטיין, שמגלה תפיסה חדשה, יכול לגלות אותה, מפני שהוא מצויד כבר בכלים שכליים ורגשיים, שרואה כך את העולם.
האדם מגלה את העולם, ולא שהעולם הזה קיים ומתנהל כך. וגם כלפי החלק הרוחני של העולם, אם יש לאדם כלים, אז הוא מגלה אותו, ולפי מידת הכלים שלו. לכן בעל הסולם אומר, שגילוי והסתר קיים רק כלפי האדם שמשיג. ובלי מי שמשיג, אי אפשר לדבר על עולם, או על נגלה ונסתר, כי כלפי מי הוא יתגלה, או יהיה מוסתר? לכן, הקבלה עוסקת רק בהתפתחות הכלים, מפני שמידת תפיסתם, תלויה במידת התפתחותם.
"בהתאם למה שנאמר, חכמת הקבלה אינה מרשה להשתמש במדעים שאינם ניתנים למימוש בחומר, אלא רק בידע שהוכח באופן מעשי, כלומר ידע כזה שלא יכול להיות לנו ספק בממשות ובאמיתוּת שלו.
לכן איננו יכולים לקבל מהתפישות שפורטו לעיל, שום ידע מדעי על המושגים "גוף ונפש", משום שהמסקנות שלהן מוסקות מתוך שיפוטים דתיים. ואת הידיעות על גוף ונשמה אנחנו יכולים לקבל רק כידע מדעי, כלומר רק על בסיס הידע של חכמת הקבלה, שבו נרכשו הידיעות האלה כתוצאה מהתנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּת שלהן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באיזשהו אופן רוחני.
בהתאם לכך, יש לנו זכות, במידה כלשהי, להשתמש רק בתיאוריה השלישית, העוסקת אך ורק בענייני הגוף ובכל אותן המסקנות שהוכחו על ידי הנסיון ושאין לגביהן שום מחלוקות. ועל הסברים כלליים של תפישה כלשהי, המבוססים על הגיון, חכמת הקבלה אוסרת."
חוכמת הקבלה, ככל מדע מעשי, כמו הפיסיקה, הכימיה ומדעי הטבע השונים, חוקרת רק על בסיס ניסיוני, ורק את מה שמתגלה בתוך הכלים המוחשיים של האדם. כדברי בעל הסולם במאמר "מבוא לספר הזוהר", שהחקירות בחוכמת הקבלה הם רק ב"חומר" וב"צורה מלובשת בחומר", ומתוכם האדם דן ומוציא מסקנות על עצמו ועל המציאות הסביבתית, שבה הוא חי. האם היא מציאותו הפנימית או המציאות הסביבתית שלו, ומה הצורה שבה הוא קיים, ובאיזה הרכב של סביבה.
כלומר, רק מתוך חקירה והבנה של הכלים שלו, האדם לאט לאט מגיע להכרה, שעולמו הוא תפיסה מיוחדת, שאופיינית לכלים שלו. וכך גם תפיסת עצמו, איך הוא מורכב, איך הוא חושב ומרגיש ובונה את חקירותיו, גם היא באה מתוך הכלים שלו. אבל את תפיסת המציאות שמחוץ לו, שלא תלויה בו, שקיימת ללא "האני" שלו, לא ניתן לאדם לגלות.
אלא רק לאחר כל החקירות, רק בסופן, כאשר האדם משנה את עצמו בהתאם לכוח העליון, ומגיע להיות דומה לכוח העליון, אז הוא מסוגל, ללא שום הגבלות והתערבות עצמית, לתפוס מציאות שכביכול נמצאת מחוץ לכלים של הנברא, אותו מעמד הנקרא "עולם אין סוף". ובמעמד הזה, שאין הגבלה, אין גבול, אין סוף, על כניסתו לתמונת המציאות, בלי לשנות אותה, להתערב בה, או להפריע לה, אז מתגלה לאדם שרק האור העליון ממלא את כל המציאות.
אבל מאז ומעולם, ותמיד, אפילו במעמד האין סוף, תופסים רק בתוך הכלי. והכלי תופס רק מה שנמצא בתוכו, ואין אחר. ומה שנתפס בתוך הכלי, נקרא "נגלה". ומה שלא נתפס בתוך הכלי, ולכן אין ידיעה מה הוא, או יש ידיעה לפי סימנים (כמו סוף הפרצוף כלפי האורות המקיפים), נקרא "נסתר".
ובנסתר ונגלה יש דרגות ורמות שונות. מהתגלות של נפש בלבד ועד התגלות נרנח"י. מסוגי אורות מקיפים שמתגלים, ועד אורות פנימיים של נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, אותן חמש רמות של תפיסה, של עמקות התפיסה ובהירות התפיסה, שבכל אחת מהן עוד ועוד דרגות. אבל כולן הן כלפי הכלים המשיגים. לכן אסור להשתמש במדע לא ממשי.
ולכן חוכמת הקבלה היא חוכמה ומדע ככל יתר מדעי הטבע. ומחייבת את המקובל לדבר רק מתוך השגתו, לפי הכלל "מה שלא נשיג לא נדע בשם". לדבר רק על מה שהשיג, ורק מתוך השגתו לקבוע את היחס שלו למציאות. אחרת הוא טועה ומטעה את עצמו ואת האחרים. ומכך המקובלים מזהירים.
איך מדענים שחוקרים את העולם הזה, יכולים להגיע להכרה בעולם הרוחני?
מתוך ניסיון בחומר, אי אפשר להוכיח שיש משהו מעל החומר. כי למדענים בעולמנו ישנם כלים, שפותחו מתוך רצון לקבל על מנת לקבל. ואין להם גישה ולא הבנה לסוג כלים אחר, לתפיסה אחרת, אלא מין השערות, הנחות, בדומה לחומר ואנטי חומר, שמתוכן מגיעים למשהו הפוך, להרגשה. לא להרגשה באנטי חומר ממש, זאת אומרת, בעל מנת להשפיע, אלא להשגה גופנית מסוימת, להנחה מדעית רגילה, שיכול להיות שקיימים כלים שונים, הפוכים, אחרים, ולהם טבע הפוך.
וכך ישנם היום מדענים, שקובעים לפי תחושתם, שבתוך הטבע קיימים חוקי טבע אמיתיים על מנת להשפיע, וכל היקום הוא מחשבה אחת שהיא להטיב לבני האדם. אבל שהגיעו להנחות הללו מעיון בספרים שמדברים מתוך הרוח, ולא מתוך הפיסיקה. ולא מתוך חקירות בעולם הרוחני, כי אין להם כלים דהשפעה.
ובתוך הכלים שלהם הם יכולים להרגיש רק תופעות בעל מנת לקבל. רק אותו נר דקיק שנכנס לתוך הכלי על מנת לקבל, רק אותה אנרגיה, אותו ידע, אותו מידע שיכול להתגלות בתוך כלי על מנת לקבל של העולם שלנו, באותו רצון גופני או רצון לכסף, כבוד, מושכלות, בעל מנת לקבל. רק עליהם הם יכולים לדון. והם לא יכולים לגלות משהו על מנת להשפיע, מה שמתגלה מהבורא, מרוחניות, מכוחות וחוקים של הבורא - את האורות.
לכן אין מדענים רבים מתחום מדעי הטבע, שמוכנים לקבל את התפיסה וההסבר של חוכמת הקבלה, אלא רק הגדולים שביניהם. והיתר עדיין ממציאים אין סוף תיאוריות, ולא יכולים לתפוס את חוכמת הקבלה, כי נמצאים בסחרור מההמצאות שלהם, שלא מאפשר להם לשמוע. אבל ידוע לכולם, שהמדע הגיע לסוף דרכו ואין מה לחקור. שנמצאים במבוי סתום ועל סף פיצוץ גדול גם במדע וגם בכל יתר שטחי החיים. אלא שהם עדיין לא בשלים לתפוס את הרעיון של חוכמת הקבלה. למרות שהם שומעים, עוד אין בשלות פנימית. הכלי הפנימי עוד לא מוכן.
אבל למי שעוסק בתחומי הפילוסופיה השונים, יש יותר הכנה לקלוט את הרעיון של הקבלה. יש לו כלים לתפיסה ולחקירה, שדרכם אפשר להצליח. לא מן הסתם לקבלה יש שייכות לפילוסופיה, כי מדובר על תפיסת עולם. ומהפילוסופיה צמחו כל יתר החוכמות. קודם היתה הפילוסופיה, אחר כך המתמטיקה, ולאחריהן התחילו כל יתר מדעי הטבע. לכן האפשרות היא להגיע לפילוסופים ודרכם לכל היתר. אבל העולם צריך עוד בשלות פנימית, כדי לתפוס את הרעיון של הקבלה.